פסק-דין בתיק ת"א 10474-97

1.         התביעה שהוגשה בתיק זה היא תביעה לסילוק ידו של הנתבע מקיוסק אותו הוא מחזיק ומנהל מזה שנים רבות, בקטע של מגרש הגובל ברחוב פייר קניג בירושלים, שהתובעת הינה החוכרת לדורות שלו, הידוע כגוש 30198 חלקה 45 (להלן : "השטח שבמחלוקת"). התביעה הנוכחית היא "גלגול שני" של הליך שהתברר בבית משפט זה בתחילת שנות התשעים. ביום 4.10.06 ניתן על ידי פסק דין בתביעה הנוכחית. ערעור שהוגש על ידי התובעת לבית המשפט המחוזי התקבל, והתיק הוחזר אליי להמשך דיון. בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי חידשתי את הדיון בתיק. בתום הדיון, סיכמו הצדדים טענותיהם. הגיעה, אפוא, העת להכריע במחלוקת שבין הצדדים.

התביעה הקודמת

2.         ביום 20.3.90 הגישה התובעת כתב תביעה נגד הנתבע, מר דוד חן, ונגד הצד השלישי בתביעה הנוכחית, עיריית ירושלים (ת.א. 4812/90). התביעה התבררה בפני כב' השופטת ד. וכסלר. בתביעתה עתרה התובעת לסילוק ידם של הנתבע ושל עיריית ירושלים מהשטח שבמחלוקת. במהלך הדיון בתביעה הגיעו התובעת ועיריית ירושלים להסדר דיוני, בהתאם לו ניתן נגד העירייה פסק דין חלקי הקובע, כי תביעת התובעת נגד העירייה תתקבל, בסייגים הנוגעים לנתבע. התביעה נגד הנתבע התבררה לפי סדר, וביום 30.4.93 ניתן פסק הדין בגדרו דחה בית המשפט את התביעה שהגישה התובעת נגד הנתבע.

3.         את פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת ניתן לתמצת, לצורך ענייננו בשלב זה, באופן הבא:

הנתבע, יליד 1934, עלה לארץ עם משפחתו בתחילת שנות החמישים. הוא התגורר עם משפחתו במעברת מקור-חיים. הנתבע החזיק במקום צריף, אשר שימש אותו בתחילה להחזקת עיזים ותרנגולות. מאוחר יותר, שיפץ הנתבע את הצריף, הרחיב אותו והפך אותו לדוכן למכירת פלאפל. הנתבע טען, כי החזיק בצריף עוד משנות החמישים המוקדמות. בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת קבע בית המשפט, כי הנתבע החזיק בצריף, לכל המוקדם, מאז שנת 1967.

בשלב כלשהו הרסה העירייה את הצריף, בטעות, והקימה צריף אחר תחתיו. בשנת 1980 הקימה העירייה מבנה אבן, ככל הנראה במרחק מה מהמקום בו עמד הצריף, וכרתה עם הנתבע הסכם, במסגרתו העניקה לנתבע רשות להשתמש במבנה. מפסק הדין של בית המשפט לא ברור, האם העירייה העניקה לנתבע את רשות השימוש במבנה משיקולי רווחה וסעד, נוכח מצבו הסוציאלי של הנתבע, או כפיצוי על כך שהרסה, בטעות, את הצריף בו החזיק הנתבע בעבר, או בשל שני הטעמים כאחד. 

בעת שהעירייה הקימה את מבנה האבן, היה המבנה מצוי בשטח שהתובעת רכשה בו זכויות מספר שנים לפני כן. אלא, שבאותה עת, תכנית בינוי הערים הרלבנטית קבעה, כי השטח בו הוקם המבנה מיועד להפקעה ("פס ירוק"). מטעם זה, כך נראה, התובעת לא מחתה על העובדה, שהעירייה הקימה את הקיוסק בשטח השייך לתובעת. דא עקא, שהעירייה לא דאגה לנקוט בהליכים הדרושים לביצוע ההפקעה בפועל. בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת קבע בית המשפט, כי "התובעת נהגה בחוסר תום לב כלפי הנתבע, כאשר ניצלה את ה"טעות" של העירייה באי נקיטתה בהליכי הרישום, שהיו פורמאליים גרידא בעיני מינהל מקרקעי ישראל ובעיני התובעת עצמה, ויזמה - סמוך לחתימתה על חוזה החכירה - שינוי בת.ב.ע. שחלה על המגרש. השינוי היחיד בתכנית היה שהפס הירוק הוזז משטח המריבה והמגרש הפך נקי מהפס הירוק" (סעיף 7 לפסק הדין). בקשת התובעת לשינוי הת.ב.ע. התקבלה, והתוצאה היא, שהקיוסק נמצא בשטח בו יש לתובעת זכויות חכירה מלאות.

בעקבות שינוי הת.ב.ע. הגישה התובעת את התביעה הקודמת, בה דרשה את סילוק ידם של העירייה ושל הנתבע מהשטח שבמחלוקת. הטענה שעמדה ביסוד התביעה הקודמת הייתה, שהנתבע הסיג את גבולה של התובעת. אלא, שבית המשפט דחה את טענת התובעת בדבר הסגת גבול וקבע, כי הנתבע החזיק במקום מכוח רשות מכללא שניתנה לו על ידי התובעת. בית המשפט לא ראה מקום להידרש לטענה חלופית שהעלתה התובעת בדבר ביטול הרישיון, כיוון שטענה זו הועלתה רק בשלב הסיכומים. התוצאה הייתה, שבית המשפט החליט לדחות את התביעה שהגישה התובעת נגד הנתבע.

4.         ערעור שהגישה התובעת לבית המשפט המחוזי על פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, נדחה ביום 10.11.93 בהסכמה, בכפוף לשינויים מסויימים שנעשו בפסק הדין (ע"א 223/93).

התביעה הנוכחית

5.         ביום 16.7.97 הגישה התובעת את התביעה הנוכחית. גם תביעה זו, בדומה לתביעה הקודמת, היא תביעת פינוי. בתביעתה עותרת התובעת לכך שבית המשפט יורה על פינויו של הנתבע מהשטח שבמחלוקת. אלא, שבעוד שהטענה בתביעה הקודמת הייתה כי הנתבע הוא מסיג גבול, הרי שהטענה המונחת ביסוד התביעה הנוכחית היא טענה בדבר ביטול הרישיון שבית המשפט קבע כי ניתן לנתבע. בכתב התביעה נטען, כי ביום 12.11.93, היינו יומיים לאחר שניתן פסק הדין בערכאת הערעור, העבירה התובעת לידי הנתבע הודעה "כי הרישיון לשימוש במקרקעין ו/או לנהל בהם קיוסק ו/או לעשות בהם כל פעולה שהיא - מבוטל". עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבע לא פינה את השטח בהתאם להודעה שהועברה אליו. מכתב התביעה עולה, כי התביעה הנוכחית הוגשה למעלה משלוש שנים וחצי לאחר משלוח הודעת הביטול, ככל הנראה בעקבות עבודות בנייה ושיפוץ אותן ביצע הנתבע בקיוסק. 

6.         ההליכים בתיק התארכו ונמשכו תקופה ארוכה מאד, בין היתר משום שנעשו ניסיונות לא מעטים, מצד כל הנוגעים בדבר, למצוא פתרון מעשי והולם למציאות המורכבת והמיוחדת הקיימת בפרשה שבפנינו. זאת במיוחד נוכח נסיבותיו האישיות של הנתבע, איש פשוט וקשה יום, לא צעיר, המוכר כלוקה בדיכאון קשה וסובל מבעיות בריאות שונות, אשר הקיוסק אותו הוא מחזיק ומנהל מזה עשרות שנים, הוא עבורו מקור פרנסה ועיסוק. במסגרת הניסיונות שנעשו, נבדקה האפשרות שעיריית ירושלים תמצא עבור הנתבע מקום חלופי אליו יועתק הקיוסק, אלא שהדבר לא הסתייע. כמו כן נבדקה האפשרות שהתובעת והנתבע יגיעו להסדר ולפיו יתאפשר לנתבע, ואולי גם לאשתו, להמשיך ולנהל את הקיוסק, במקום בו הוא נמצא עתה, עד אריכות ימיהם (ראה "בקשה מבית המשפט הנכבד" שהוגשה על ידי הנתבע ביום 31.7.06). אלא שגם הסדר מסוג זה, לא הסתייע. יוצא, שחרף הניסיונות הרבים והממושכים שנעשו, לא נמצא פתרון. בנסיבות אלה, נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 4.10.06.

7.         דא עקא, שבמועד אשר נקבע לשמיעת הראיות, לא התייצב המצהיר מטעם התובעת. הואיל ומדובר ב"תיק ישן מאד", ומהטעמים אותם הבאתי בפסק הדין שנתתי באותו יום, לא ראיתי מקום לדחות את שמיעת הראיות למועד אחר. גם לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת בא כוח התובעת לאפשר לו להעיד את הנתבע על אתר, כעד מטעם התובעת. מהטעמים אותם הבאתי בפסק הדין, החלטתי למחוק את התביעה שהגישה התובעת, ולא לדחותה. "נוכח האפשרות שהתובעת גילתה אורך רוח בניהול התביעה מתוך התחשבות במצבו של הנתבע", החלטתי שלא לחייב אותה בהוצאות משפט.

8.         התובעת הגישה ערעור על פסק הדין, וביום 27.2.07 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, בהסכמת התובעת ובהסכמת עיריית ירושלים (ע"א 9605/06, כב' השופטים עוני חבש, צבי זילברטל ויצחק ענבר). בית המשפט המחוזי קבע, כי "שגה בית משפט קמא כאשר דחה את בקשתו של ב"כ המערערת לזמן את המשיב 1 למתן עדות מטעמה של המערערת". בהסכמת התובעת ועיריית ירושלים ביטל בית המשפט המחוזי את פסק הדין שנתתי, והתיק הוחזר אליי "על מנת שימשיך לדון בתיק מהשלב אליו הגיע, בכפוף לכך שהמערערת לא תוכל לזמן עדים כלשהם זולת המשיב 1, כפי שביקש עו"ד רובין בבית משפט קמא. התצהיר שהוגש מטעם המערערת לא ישמש ראיה".

9.         בשולי פסק הדין הפנה בית המשפט המחוזי את התיק לגישור בפני סגן הנשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי, כב' השופט עזרא קמא. אלא, שגם במסגרת זו לא עלה בידי הצדדים לגשר על הפערים הקיימים ביניהם. בנסיבות אלה, התיק חזר אליי, לצורך שמיעת ראיות.

המשך הדיון בתביעה הנוכחית

10.       גם בשלב זה נעשו ניסיונות להגיע להסדר מוסכם, ואולם ניסיונות אלה לא צלחו.

11.       בהתאם להסכמה אליה הגיעו התובעת ועיריית ירושלים ולפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא הייתה התובעת רשאית להביא עדים מטעמה, והיא אכן לא הביאה. עיריית ירושלים, נגדה הגיש הנתבע הודעת צד ג', הייתה רשאית להביא עדים, ואולם היא בחרה שלא לעשות זאת (ר' הודעת בא כוחה בפרוטוקול הדיון מיום 4.3.10). בנסיבות אלה, העד היחיד שנשמע בתיק הוא הנתבע, שהגיש מספר ראיות. אלא, שהתקשורת עם הנתבע, לא תמיד קלה. מכאן, שהתשתית הראייתית העומדת ביסוד הדיון בתיק הנוכחי היא, בעיקרה, זו שנקבעה על ידי בית המשפט בתביעה הקודמת. כל הצדדים מסכימים, כי ממצאיו של בית המשפט שדן בתביעה הקודמת וקביעותיו, מהווים מעשה בית דין. יש לציין, כי הממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט בתביעה הקודמת נותנים תמונה טובה של מסכת האירועים, ואולם התמונה לא מלאה. בסופו של יום, נותרו עדיין עניינים שלא הובהרו עד תום.

דיון והכרעה